איפה החום שלי גר

כל הילדות חיכיתי לקיץ. לאותו קיץ שבו אפשר סוף סוף לנשוף, להרים את הפנים לשמש ולהתחמם באמת. בלארוס יפה, שקטה, ירוקה — אבל בתוכי חיה הידיעה שהמקום שלי הוא איפשהו שם, שם החום לא נגמר. שם הוא לא אורח לשלושה חודשים, אלא האוויר עצמו, הנשימה עצמה, החיים עצמם.

לא ידעתי מאין הידיעה הזו. היא פשוט הייתה. שקטה, אבל עקשנית.

גדלתי, וכמה פעמים הייתה לי הזדמנות לעבור למדינה שבה השמש היא הנורמה. וכל פעם משהו עצר אותי. בתחילה הקשבתי לאזהרות של גדולים, אז פגשתי גבר שהפך בהמשך לבעלי, והוא לא רצה לעזוב את בלארוס. בחרתי להישאר איתו. זה לא היה קורבן, באמת כך הרגשתי אז. אבל איפשהו עמוק נותר קול שקט: "ואיך את?"

בגיל 32 ההזדמנות הגיעה שוב. ובסוף בחרתי בעצמי. עברתי למדינה שקיבלה אותי כבת. מהנשימה הראשונה. מהמגע הראשון של אוויר חם על העור.

שם השמש יכולה להיות שונה. לפעמים — חסרת רחמים, שורפת, דורשת כבוד. ולפעמים — רכה, עוטפת, כמו ידי אם. ובחום הזה פרחתי, כמו פרח שחיכה יותר מדי לאביב שלו.

שם, מתחת לשמש השורפת, לצליל גלי הים, מצאתי בפעם הראשונה באמת את הדרך לעצמי. לא מילים יפות, אלא תחושה בטוחה: "אני כאן, אני אצלי למרות הכול — ולי טוב."

חוויתי דברים שונים — שמחים, קשים, יפים, כואבים. אבל הכול חווה אחרת. כאילו ישראל החזיקה אותי בזרועותיה ואמרה בשקט: "מה שלא יקרה, יש לך את עצמך. את תתמודדי. איתך הכול בסדר."

כי כשיש לי חום, שמש וים — זה כבר מספיק לאושר. כל השאר — או קישוט או בונוס. וכל צרה הופכת לתקופה שבה צריך לפעול אחרת, למצוא מסלול חדש. לא קריסה. סתמו פניה.

ישראל היא כמו הורה אוהב. היא תמיד מחבקת. לא משנה מה. אבל היא גם לא נותנת להירגע יותר מדי. עצרת לנשום — ושוב למעלה. וגם בזה יש טיפול: היא מלמדת ללכת. מלמדת לחיות. מלמדת להיות חזקה מבלי לאבד רכות.

כך קרה שאחרי שנתיים וחצי הייתי צריכה לחזור. לסיים מה שלא יכולתי לסיים קודם. למצוא קשר חדש ועמוק יותר עם השורשים, עם המשפחה. כדי שהיסוד, תחושת "איתי הכול בסדר" שחשתי כל כך חזק בישראל, תהפוך לפנימית. בלתי תלויה במקום.

בלארוס היא מולדתו של אבי. ישראל היא מולדתה של אמי מבחינת דם. איך אני יכולה לבחור ביניהן? זה כמו לבחור רק הורה אחד. בלתי אפשרי. שתי המדינות חשובות. שתיהן בתוכי.

אני מתגעגעת לישראל מאוד. לבלארוס כמעט לא התגעגעתי — אבל אולי רק כי ידעתי: אני יכולה לבוא לכאן בכל רגע. ואם לא הייתי יכולה — גם אליה הייתי מתגעגעת כנראה.

ועוד אני יודעת: ישנה מדינה אחרת שתהפוך יום אחד לבית שלי. עדיין אינני יודעת איפה היא. אבל בפנים יש את הידיעה הזו.

הדבר החשוב ביותר שלקחתי מהמסע הזה: בית הוא לא מקום. זה מצב. כשבחרת בעצמך. כשאת בקשר עם שני השורשים. כשהחום בתוכך בוער באותה עוצמה כמו השמש מעל הים. כשבפנים נעים ובטוח כמו במקום הכי טוב בעולם עבורך. ואז לא משנה איפה תמצאי — את בבית.